בימים אלה מתקיים פולמוס ציבורי רחב האם החוק החדש לגישור חובה בסכסוכי משפחה הוא טוב או רע לאזרחים. יש המצדדים בחוק בקנאות ויש המתנגדים לו בתוקף. ברשימה זו ברצוני להציג בפניכם את יתרונותיו של החוק החדש לצד מגרעותיו, ואתם תשפטו.
תחילה הסבר קצר לגבי מהות החוק. על פי החוק החדש, בן זוג שמעוניין בהסדרת עניינים הנובעים מהפירוד/הגירושין (אחזקת הילדים, מזונותיהם, גירושין, חלוקת הרכוש וכד’), אינו רשאי להגיש תביעה לערכאות משפטיות (ביהמ”ש לענייני משפחה או ביה”ד הדתי), כפי המצב כיום טרם כניסת החוק לתוקפו, אלא עליו להגיש “בקשה ליישוב סכסוך“ לביהמ”ש לענייני משפחה או לביה”ד הדתי לבחירתו, וזו מפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע לקיום 4 פגישות גישור (פגישות מהו”ת). יחידת הסיוע נמצאת לצד ביהמ”ש לעניני משפחה או ביה”ד הדתי, והיא כוללת עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ועורכי דין מטעם המדינה. במסגרת הפגישות הנ”ל, תנסה יחידת הסיוע להביא להסדרת העניינים השנויים במחלוקת בין בני הזוג בהסכמה, אם באמצעות הליך גישור שיכול להתקיים ביחידת הסיוע עצמה ללא עלות, ואם באמצעות גישור פרטי חיצוני, בתשלום. ככל שתהיה הסכמה, יערך הסכם בין בני הזוג. אם לא תהיה הסכמה בין בני הזוג מכל סיבה שהיא, רשאי בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך להגיש תוך זמן קצוב (15 ימים) תביעות לאיזו ערכאה שיבחר, וזו תהיה המוסמכת לדון בתביעות שתוגשנה אליה.
כדי להבין את יתרונות החוק וחסרונותיו ומדוע חושש המחוקק מהגשת תביעה עד כדי חסימת זכות הגישה לערכאות בכלל, אפרט בקצרה את המצב המשפטי המיוחד והחריג הקיים רק במדינת ישראל ורק בתחום דיני המשפחה. המדובר ב”מרוץ הסמכויות”. ובכן, מהו מרוץ הסמכויות? על פי החוק במדינת ישראל, בעניינים מסוימים הנוגעים לסכסוכים בין בני בזוג (כגון: אחזקת ילדים, חלוקת רכוש וכד’). ישנה סמכות מקבילה, גם לערכאה הדתית בהתאם לדתם של בני הזוג (כגון: ביה”ד הרבני לגבי בני זוג יהודים) וגם לערכאות האזרחיות (ביהמ”ש לענייני משפחה). במילים אחרות: באותו עניין (למשל: חלוקת רכוש בין בני זוג) יכול לדון ביה”ד הרבני (כשמדובר בבני זוג יהודים) או ביהמ”ש לענייני משפחה, לפי הכלל של “כל הקודם זוכה”. משהביא בן הזוג את העניין המסוים לפתחה של ערכאה אחת (דתית או אזרחית), מנוע בן הזוג השני מלהביא את אותו עניין לערכאה המקבילה, ולכן נמשלו בני הזוג לאצנים במרוץ, שבו כאמור, “כל הקודם הזוכה”.
במאמר מוסגר אציין, כי הגם שעל פי החוקים הרלבנטיים, הדין שאמור לחול באותו עניין הינו זהה הן בערכאה הדתית והן בערכאה האזרחית (כך, למשל, בסוגיית חלוקת הרכוש, אמור לחול חוק יחסי ממון האזרחי הן בערכאה הדתית והן בערכאה האזרחית), הרי שבפועל ולמרות ששתי הערכאות מחילות דין זהה, התוצאות שונות ולפעמים אפילו מנוגדות אחת לשנייה. הסיבות לכך רבות אך לא כאן המקום לפרטן. זו עובדה שאין עליה עוררין. עובדה זו היא שהולידה את מרוץ הסמכויות הידוע. בן זוג שיודע שבערכאה מסוימת יש לו יתרון בעניין מסוים, יהיה מעוניין להביא את אותו עניין לדיון באותה ערכאה שמתאימה לו. הצד השני של המטבע הוא שבן הזוג השני יחפץ שאותו עניין יידון דווקא בערכאה השנייה.
וכך מוצאים עצמם מאות זוגות במדינת ישראל, שנמצאים במשבר משפחתי עמוק וקשה, עסוקים וטרודים בבדיקת הערכאה ובבחירתה המועדפת עבורם, וזאת במקום להפנות את כל המאמצים והאנרגיות לאיחוי המשבר או לפתרונו בדרכים לא משפטיות (ייעוץ, טיפול זוגי, גישור וכד’). מדובר בסיטואציה משפטית הרסנית שהדעת לא סובלת. לעיתים מרוץ הזוי זה מביא לפירוק משפחות שאולי בסיטואציה משפטית אחרת לא היו מגיעות לפירוק החבילה, והייתי עד לכמה מקרים כאלה.
מכל מקום, כדי להביא את העניין המסוים לדיון בערכאה מסוימת, על בן הזוג להגיש תביעה לאותה ערכאה שבחר, ואם אכן הקדים את בן זוגו (אפילו בדקות (!) כמו במרוץ אמיתי), קנתה לה הערכאה אליה הוגשה התביעה ראשונה, סמכות לדון באותו עניין (למען הדיוק יש לציין כי ישנם תנאים נוספים להקניית הסמכות לערכאה שנבחרה, עליהם יפורט ברשימה נפרדת). התביעה עצמה חייבת להיות מפורטת ולכלול את הרקע לסכסוך, את עילות התביעה, ואלו לעיתים כוללים עובדות אינטימיות ו“לא מחמיאות” בלשון המעטה אודות התנהגותו של בן הזוג הנתבע ויחסו (הטחת האשמות, השמצות ושאר מרעין בישין).
כך מוצא עצמו בן הזוג הפאסיבי והטוב, שבחר שלא לפנות חד צדדית לערכאות, בסיטואציה בה מוגשת נגדו מאחורי גבו תביעה לערכאה משפטית ע”י בן זוגו, ובעוד בן הזוג מופתע מעצם הפניה החד צדדית, מתכרכמות פניו למקרא התביעה עצמה על שלל ה”ברכות” והתיאורים המפורטים שם אודותיו, אודות אורחות חייו והתנהגותו השלילית.
על כך שהמרוץ הוא גורם שלילי נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק החדש: “במדינת ישראל תורם להסלמת הסכסוכים המשפחתיים, גם קיומו של “מירוץ הסמכויות”…מירוץ הסמכויות לא רק שמוסיף התדיינות על עצם שאלת הסמכות, אלא שהוא מביא בני זוג להגשת תביעות משפטיות, שבמסגרתן מוגשים כתבי תביעה מפורטים המסלימים את הסכסוך המשפחתי גם בשלבים מוקדמים של הסכסוך האישי בטרם גיבשו בני הזוג סופית את רצונם וזאת מחשש שבן הזוג האחר יקדים ויפנה לערכאה המשפטית הנוחה לו ובכך “יתפוס סמכות” באותה ערכאה”. לצערי ומניסיון של שנים רבות בתחום דיני המשפחה, אני נאלץ להסכים לדברים.
מצב חוקי זה של מרוץ הסמכויות תקף עד היום. היו אינספור ניסיונות לבטלו ולמיצער לצמצמו, אולם כל הניסיונות לא צלחו. המרוץ קיים, חי ובועט. וזאת יש לדעת: החוק החדש לא בא לפתור את בעיית מרוץ הסמכויות! המרוץ עדיין קיים ורק מסלול הריצה השתנה. במקום מי יגיש תביעה ראשון, עכשיו, לאור החוק החדש, המתח הוא מי יגיש בקשה ליישוב סכסוך ראשון, שהלא אמרנו שזה שמגיש ראשון, הזכות היא שלו לבחור את הערכאה שהוא מעדיף במידה ובני הזוג לא הגיעו להסדר. במילים אחרות: המתח עדיין קיים.
וכאן לדעתי יתרונו של החוק החדש: המציאות מוכיחה שהפירוט שמופיע בתביעה יוצר הסלמה (אסקלציה) במערכת היחסים (הרגישה גם כך) בין בני הזוג, במיוחד בעיתוי של תחילת המשבר כאשר דברים לוטים בערפל. החלפת התביעה המפורטת, אפוא, בטופס קצר ולאקוני על פי דרישת החוק החדש, אמורה למנוע את ההסלמה שיוצרת התביעה, כאשר הסלמה זו לעיתים מקשיחה ומקצינה את עמדות הצדדים, ובכך מכבידה על האפשרות ליישובו של הסכסוך בדרך של הידברות. ממש כך.
יחד עם זאת, לדעתי, “עם האוכל בא התיאבון”. בחששו מהסלמה, הלך המחוקק רחוק מדי עד כדי פגיעה בזכויות יסוד של בני הזוג, וזאת ללא הצדקה ובאופן לא מידתי בעליל. המדובר בשתי זכויות יסוד שהחוק פוגע בהן.
זכות היסוד הראשונה שנפגעת הינה הזכות לקבלת ייצוג מלא של עו”ד. על פי התקנות המוצעות, בפגישת הגישור הראשונה, מנוע בן הזוג מלהגיע לפגישה עם עורך דינו, וגם לגבי שאר הפגישות, העניין נתון לשיקול דעת. זו פגיעה אנושה ולא מוצדקת בזכותו של כל אדם לייצוג. בניגוד לדימוי הפסול שמנסים קומץ ממצדדי החוק ליצור, עורכי הדין למשפחה מהווים עזר רב ללקוחותיהם. ייצוגו של בן זוג בכל שלב משלבי תהליך הפירוד נחוץ וחיוני ביותר, שלא לומר קריטי, עבור אותו בן זוג. המדובר בעניינים מורכבים הדורשים מומחיות וניסיון מיוחדים, שרק למי שמומחה בתחום היכולת לעזור ללקוח שלו לצלוח בשלום את הליך הפירוד על כל השלכותיו, ומדובר בהשלכות רבות, מגוונות ומורכבות (ענייני מזונות, חינוך ילדים, חלוקת רכוש, ועוד).
כשם שאדם זקוק לרו”ח/יועץ מס לניהול עסקיו; כשם שאדם זקוק ליועץ פנסיוני/ביטוחי לניהול ביטוחיו השונים; כשם שאדם זקוק לעו”ד כשהוא נאשם במשפט פלילי; כשם שאדם זקוק לעו”ד כשהוא מבצע עסקה מורכבת; כך בן זוג זקוק לעו”ד כדי שיעזור לו לנווט בסבך העניינים הרבים והמגוונים אותם יש להסדיר עובר לפירוד בין בני זוג.
בשל כך חייב כל אדם שתהיה לו את הזכות להיות מיוצג על ידי עו”ד ללא כל הגבלה ובכל שלב משלבי הליך הפירוד, החל מהייעוץ הראשוני, עובר דרך מעורבות פעילה במו”מ, כולל נוכחות בכל פגישות הגישור, וכלה בעריכת ההסכם עצמו, ככל שמדובר בהסדרת הפירוד בהסכם/בגישור. זכות יסוד זו נפגעת ע”י התקנות המוצעות המנסות ליצור חיץ בין בן הזוג לעורך דינו, משל היה עו”ד גורם מכשיל ולא כח עזר משמעותי, ועל כך יש להצר.
זכות היסוד השניה שנפגעת הינה זכות הפניה לערכאות. יש להסיר כל מגבלה שהיא על זכותו של כל בן זוג לעתור לסעד דחוף ו/או זמני לכל ערכאה שיפוטית מוסמכת ובכל עת. מכיוון שאיסור הגשת תביעה לערכאות, כפי שאוסר החוק החדש, הוא כשלעצמו מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות, יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכות יסוד זו, ולהגבילה אך ורק לתביעות, ולא מעבר לכך.
חיזוק לעמדתי זו בדבר היעדר כל צורך לפגוע בשתי זכויות היסוד, הזכות לייצוג מלא וזכות הגישה לערכאות, ניתן למצוא בסעיף הראשון של החוק החדש, המגדיר את מטרת החוק: ”מטרתו של חוק זה לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילד וילדה”. עינינו הרואות, כי אין בסעיף זה כל הגבלה, לא מפורשת ולא משתמעת, על זכות הייצוג של בן הזוג, כאשר לגבי זכות הגישה לערכאות, מציין החוק במפורש כי המטרה היא “לצמצם” את הצורך בהתדיינות משפטית, לא לבטל!
לכן, הפתרון האידיאלי הוא בראש ובראשונה ביטול מוחלט של מרוץ הסמכויות ע”י הענקת סמכות ייחודית לכל ערכאה לדון בעניין מסוים. או אז ינסו בני הזוג שבמשבר לפתור את המשבר באמצעות גישור/ניהול מו”מ, ללא כל חשש מכך שבן הזוג יקדים אותו לערכאה המועדפת עליו; בדיוק כפי שקורה בכל סכסוך בין שני זרים, שתחילה מנסים ללא כל חשש לפתור את הבעיה במו”מ ישיר ללא הגשת תביעות. אם כך הדין כשיש שני צדדים זרים, על אחת כמה וכמה שיש להחיל דין זהה על בני זוג שעד לפני פרוץ המשבר, לנו יחד באותה מיטה והיו השותפים הקרובים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
כפתרון ביניים, ועד שיבוטל המרוץ כליל, יש לפעול על פי החוק החדש כפוף ליישומם המלא של שני עקרונות היסוד: האחד, מתן אפשרות לבן הזוג לפנות לביהמ”ש לקבל סעד דחוף או זמני, וזאת מבלי לפגוע בהליך הגישור המתנהל על פי החוק. השני, מתן זכות ייצוג מלאה וגורפת של עו”ד לכל שלב משלבי הגישור על פי החוק. חובה לאפשר לכל בן זוג להיות מלווה בעורך דינו בכל מפגש ובכל עניין שרלבנטי להליכי הפירוד. אי יישומם של שני עקרונות יסוד אלה, יחטיא את מטרת החוק ויביא נזק יותר מתועלת.
מכאן, לשיפוטכם.
אני מנצל במה זו כדי לקרוא למחוקק ליישם עקרונות אלה לצד החלת החוק החדש, תוך אי ויתור על המשך ניהול מאבק עיקש לביטול מוחלט של מרוץ הסמכויות, שהוא, כאמור, הבעיה האמיתית, לה טרם נמצא מזור.
